ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט אריה אטיאס), שניתן בת.א. 21112/04, ביום 30.06.09, במסגרתו נדחתה התביעה שהגישה המערערת נגד המשיבים, וכן ערעור על החלטת בית המשפט מיום 02.11.06, במסגרתה נדחתה בקשת המערערת להגשת תצהירו של מר יוסף שידלובסקי ז"ל כראיה.
העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא
1. המערערת,
פ.מ.ר השרון בע"מ (להלן:
"המערערת"), ובעליה, מר
פאול רוטנשטרייך (להלן:
"פאול"), רכשו בארה"ב, במסגרת הוצאה לפועל, סירה משנת יצור 1989, תמורת סך של 1,600 דולר (בהתאם לדיווח למכס), שאין חולק שהוא סכום זניח, כאשר הסירה הייתה מושבתת ומאוחסנת עובר למכירתה בהוצאה לפועל, ונרכשה ללא "ברך הנעה" (OUTDRIVE), שאין חולק כי הוא חלק מנועי שלא ניתן להפעיל ולהשיט את הסירה בלעדיו (להלן:
"הסירה").
2. הסירה נשלחה ארצה במכולה, בהובלה ימית, והועברה לחצר ביתו של פאול בכפר סבא לצורך ביצוע שיפוצים והכשרה לפעילות, ובין השאר, הרכבת ברך ומערכות ימיות נוספות.
3. עם הגעת הסירה ארצה, ביקש פאול לערוך ביטוח לסירה. לצורך כך, הוזמן מר גבי לכמן, משיב 2 (להלן:
"הסוכן" או
"סוכן הביטוח"), שהוא בעליה של משיבה 3,
גבי לכמן, סוכנות ביטוח (1978) בע"מ (להלן:
"סוכנות הביטוח"), ובחן את הסירה. בעקבות הביקור, הוציא הסוכן למערערת מכתב מפורט עם הצעה לעריכת ביטוח (להלן:
"הצעת הביטוח") שכללה הצעה לבטח את הסירה בסכום של 30,000 דולר, כאשר בהצעה פורט גובה הפרמיה, וצויין כי:
"הביטוח כפוף ל
דו"ח מצב של הסירה" (ההדגשה במקור; להלן:
"דו"ח המצב").
פאול קיבל את ההצעה, הסוכן העביר את ההצעה ל
שירביט חברה לביטוח בע"מ, היא המשיבה 1 (להלן:
"שירביט" או
"המבטחת"), שבעקבות זאת הוציאה ביום
02.07.03 פוליסת ביטוח עבור הסירה (להלן:
"הפוליסה").
4. מספר ימים לאחר שהסירה שופצה, היא הועברה למרינה בהרצליה והורדה למים. בתאריך 07.07.03, ניתן לסירה רישיון שייט, ובתאריך
17.07.03 הפליגה הסירה המשופצת לראשונה, וכשהיא נמצאת בסמוך למעגן ולשובר הגלים, החלה להיסחף, ובסופו של דבר עלתה על שובר הגלים, נפגעה קשה ויצאה מכלל שימוש. יצויין, כי למרבית המזל לא היו פגיעות בנפש
.
5. בעקבות דחיית הדרישה שהגישה המערערת לשירביט לפצותה בגין מלוא נזקיה, הוגשה התביעה נשוא הערעור לבית משפט קמא. בתביעתה, דרשה המערערת מהמבטחת לפצותה על מלוא נזקיה בגין עלות רכישת הסירה, עלות השיפוצים, וכן עלות הגרירה לחוף לאחר טביעת הסירה. בנוסף, תבעה המערערת את הסוכן וסוכנות הביטוח שלו, בטענה שהם התרשלו ולא דאגו לכך שהכיסוי הביטוחי יהיה מלא ותקף, וכן את מר אריה ברקת, שלטענתה יעץ לפאול בעת רכישת הסירה, בטענה שהוא הציג בפני פאול מצג רשלני ביחס למצבה של הסירה עובר לרכישתה, ובטענה שהוא עשה למעשה קנוניה עם הסוכן כנגדו.
6. הסוכן טען בפני בית משפט קמא כי לא ידע מה מצבה הטכני של הסירה, כי כל הפרטים שהיו לו אודות הסירה נמסרו לו על ידי פאול, וכי הוא לא בדק פיזית את הסירה, אלא רק ראה אותה, וכי בכל מקרה אי אפשר היה להיכנס לתוך הסירה ולבודקה מאחר והסירה עמדה על כלונסאות. עוד טען הסוכן, כי אינו זוכר אם ראה שאין לסירה ברך - נתון שפאול לא גילה לו מבעוד מועד, וכי בכל מקרה גם אם היה מבחין כי אין לסירה ברך, לא היה מדווח על כך לשירביט, שכן מדובר היה בביטוח סירה שעומדת לעבור שיפוץ ושחל כשהסירה במצב תקין במים.
7. שירביט טענה, כי אנשיה לא ידעו כי מדובר בסירה שהובאה ללא ברך הנעה מחו"ל, ואשר נרכשה בהוצאה לפועל במחיר בו נרכשה, במצב לא כשיר ואוחסנה במשך תקופה ארוכה, ולא ידעו כי הברך שהורכבה הייתה ישנה ומשומשת. לטענתה, אילו עובדות אלה היו ידועות לה - הרי שככל מבטח סביר לא הייתה מבטחת את הסירה, או לפחות הייתה עושה סקר מקיף בטרם עריכת הביטוח.
8.
בית משפט קמא דחה את התביעה במלואה, כנגד כל הנתבעים, וחייב את המערערת בתשלום הוצאות לכל המשיבים, ומכאן הערעור. יצוין כבר עתה, כי הערעור לא הוגש כנגד מר ברקת, לאחר שבית המשפט קבע עובדתית כי אין כל בסיס לטענותיו של פאול באשר למצג רשלני של ברקת כלפיו בעת רכישת הסירה.
לגבי התביעה כנגד שירביט, קבע בית המשפט, לאחר שמיעת ובחינת כל הראיות, כי עובר לחתימת חוזה הביטוח לא הובאו בפני שירביט כל העובדות המהותיות, ובתוך כך
"לא הובאה בפניה העובדה שמדובר בסירה שנרכשה בארה"ב מההוצאה לפועל כפי שהיא (
as is
) מבלי לדעת כמה זמן שהתה באיחסון ומה היו תנאי האיחסון ומה מצבה הטכני. לא הובאה בפניה העובדה שהסירה הגיעה ארצה ללא ברך וכי הותקנה בסירה ברך ישנה ומשומשת", והוסיף וקבע כי
"בשל העלמת עובדות מהותיות משירביט נשמט הבסיס לחוזה הביטוח ואין לשירביט כל חבות לפצות את התובעת על נזקיה בעקבות הטביעה".
בית המשפט קבע, על פי חוות הדעת שהיו בפניו, כי הכשל שהביא בסופו של דבר לטביעת הסירה היה במצמד הגמיש העשוי גומי אשר מחבר בין ברך ההנעה למנוע, וכי כדי לבדוק זאת היה צורך לפרק את המנוע, כאשר אין מחלוקת כי המנוע לא פורק עובר לכריתת חוזה הביטוח. עוד ציין בית המשפט כי כאשר מדובר בכלי שייט ישן, אזי הבדיקה במסגרת סקר מצב (בדיקת המערכות הטכניות של הסירה), צריכה להיות יסודית יותר.
עוד קבע בית המשפט, כי בכל מקרה, מעבר לאי גילוי העובדות המהותיות, הוכח שעובר לכריתת חוזה הביטוח נתקיימו תנאים השוללים את הכיסוי הביטוחי. בתוך כך, קבע בית המשפט, כי הוכח שהסירה לא הייתה במצב שיוט תקין, וזאת בניגוד לסעיף 1 לתנאי הפוליסה הכלליים, הקובע כי על המבוטח לתחזק ולשמור על כלי השייט במצב הולם: ראשית, קבע בית המשפט כי הוכח שהסירה טבעה בשל תקלה הקשורה ישירות למערכת התמסורת, כאשר כוח המנוע פסק מלפעול, ובית המשפט קבע כי זאת תקלה שנובעת במישרין מהעובדה שהסירה נרכשה בהוצל"פ בארה"ב לאחר אחסונה שלא בתנאי מעבדה, וכי לא נעשה די להבטיח פעולה תקינה של מערכות הסירה; שנית, קבע בית המשפט, כי הוכח שבסירה לא היו שני עוגנים, על אף שברישיון השייט צויין שאמורים להיות בסירה שני עוגנים, וכאשר הטלת שני עוגנים באירוע שהוביל לתאונה הייתה משמעותית לתוצאה.
בסיכומו של דבר, בית המשפט פטר את חברת הביטוח משיפוי המערערת על נזקיה, כאשר בנוסף הוא ציין כי מסקנתו של השמאי מטעם המערערת, מר תלמור, לגבי גובה הנזקים מבוססת על ריכוז הקבלות וההוצאות שהוצגו בפניו, מבלי שבחן אותן לגופן, אלא ניזון רק מדבריו של פאול, ועל כן אין לקבלה.
בית משפט קמא דחה את
התביעה האישית כנגד הסוכן, שכן הוא פעל במסגרת סוכנות הביטוח ולא נטענה טענה להרמת מסך או טענה אחרת המצדיקה הטלת אחריות אישית.
באשר לתביעה כנגד סוכנות הביטוח - ציין בית המשפט כי בניגוד לאמור בחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981 (להלן:
"חוק חוזה ביטוח"), לפיו הסוכן הוא שלוח של המבטח, וידיעת הסוכן נחשבת כידיעת המבטח - הרי שחוק הביטוח הימי האנגלי, Marine Insurance Act The (להלן:
"חוק הביטוח הימי האנגלי") שחל במקרה זה לאור האמור בפוליסה, קובע ש
המתווך בין המבוטח למבטח נחשב לסוכן של המבוטח, ולא של המבטח, ועל כן, ידיעתו של הסוכן, אם וככל שקיימת, אינה מיוחסת לחברת הביטוח (אלא אם הוכח כי הסוכן פעל כשליח שלה), וכי סוכן שלא נהג במידה סבירה של זהירות להוצאת הפוליסה על פי הוראת הלקוח, עלול להיחשף לתביעה מצד הלקוח.
בית משפט קמא קיבל את עדות הסוכן, לפיה בסיום הפגישה בינו לבין פאול העביר לו הצעה לביטוח, אשר צויין בה באופן מפורש
כי "הביטוח כפוף ל
דו"ח על מצב הסירה" (ההדגשות במקור), וזאת, על פי עדותו של הסוכן, לאור גילה של הסירה. בית המשפט קבע כי אין חולק שההצעה, כולל ההערה הנ"ל, הגיעה לידי פאול, וכי הוא הסכים להצעה, ללא סייג, ואף לא התייחס לכך בתצהירו. לאור זאת, דחה בית המשפט את טענת המערערת, כי הסוכן היה אמור להסב את תשומת ליבו של פאול לכך ששירביט לא תבטח סירה שהגיעה ארצה ללא ברך ונמצאת בחצר, וכי יש צורך בעריכת סקר שווי לסירה כתנאי לביטוח. בית המשפט הוסיף וקבע, כי פעולתו של הסוכן בנושא זה הייתה סבירה, וכי אין זה מתפקידו לוודא שפאול אכן יערוך את הדו"ח. יצוין, כי היה והיה נערך הדו"ח, לא הייתה עומדת לשירביט טענה בעניין אי גילוי פרטים אודות מצב הסירה.
כך גם לא קיבל בית המשפט את טענתה המערערת, לפיה הסוכן הוא זה אשר הציע לבטח את הסירה בסכום של 30,000 דולר, וקבע כי זו הייתה דרישתו של המבוטח.
בהתחשב בכל האמור, ועל סמך קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא נדחתה התביעה הן כלפי הסוכן והסוכנות והן כנגד המבטחת.